לקראת תקופת הנופשים- אכילה במסעדה מותרת?

בגמרא קידושין (מ, א) נאמר: "תנו רבנן: האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים".

ופירש רש"י, דכיוון שאינו מן היישוב, אין מקפיד על כבוד עצמו ואין לו בושת פנים. וכן האוכל בשוק, הואיל ואין מקפיד על כבודו, אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל". וכן פסק מרן בשולחן ערוך (חו"מ סימן ל"ד סעיף י"ח): "הבזויים פסולים לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם... שכל אלו חשובים ככלב ואין מקפידים על עדות שקר".

עם זאת, מצאנו בדברי הראשונים כמה ביאורים והגבלות לדין זה:
א. מה נכלל בגדר 'האוכל בשוק'
במסכת כלה (פרק י') נאמר: "האוכל בשוק – חברו של כלב", והוסיפה שם: "והני מילי בנהמא ובמידי דרעבתנותא, אבל מידי אחרינא לא". כלומר, מדובר דווקא באכילת פת ובאכילה גסה בדרך גרגרנות. וכן פירש רבנו תם בתוספות, שהגמרא עוסקת בסעודת פת, שגנאי גדול יותר.
ואף שבגמרא לא הוזכר חילוק זה במפורש, ביאר בספר עין יצחק (עמוד שמג) שכאשר דברי המדרש אינם חולקים על הגמרא, ניתן לפרש את הסתום לאור המפורש.
עוד כתב הב"ח, שאין הפסול אלא במי שרגיל תמיד לאכול בשוק, שאין לו בושת פנים. וכן מדויק מלשון מרן "האנשים שהולכים ואוכלים בשוק", לשון הרגל. וכך כתב גם ערוך השולחן (שם ס"ק י"ח): "וכן הבזויים פסולים לעדות, והם אנשים שהולכים ואוכלים ברחוב תמיד אכילת קבע לפני כל העם".

ב. מהו 'שוק'
לדעת הב"ח, שוק הוא מקום שרבים בוקעים בו. והיעב"ץ חילק בין מקום שמצויים בו רבים לבין מקום שאין מצויים בו אלא מעט. גם נחלקו הבית יוסף והב"ח אם נדרש רוב עם או די במעט עוברים ושבים: לדעת הבית יוסף, אם אין מצויים שם רבים – יש להקל; ולדעת הב"ח אין חילוק. מכל מקום, לשיטת הבית יוסף והיעב"ץ, אכילה בצידי רשות הרבים שאין רבים עוברים שם אינה בכלל הפסול.

ג. שינוי המנהג בזמננו
בקובץ הפוסקים בשם יד דוד כתב, שאם מנהג המקום לאכול כך ואין הציבור מחשיבו לביזיון – אין האדם נפסל, אף שהוא מקפיד בדרך כלל על כבודו. ומכאן שבזמננו, שהדבר מצוי ומקובל, יש מקום להקל.

ד. מהות הפסול
הרמב"ם כתב בפירוש שפסול זה הוא מדרבנן: "בזויים פסולים לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם". והעתיק לשונו השולחן ערוך (חו״מ סימן לד סי״ח).

הלכה למעשה
יש מן הפוסקים שהחמירו מאוד בדבר, כגון בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סימן ס"א). מנגד, רבים מגדולי הפוסקים הקלו, ובכללם מה שהביא הרב סופר בספרו שלום יעקב (עמוד ער) בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שהתיר אף אכילה במסעדות עם שולחנות בחוץ. ראייתו ממשנה מעשרות: "איזוהי חצר הקובעת למעשרות – כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה", ומשמע שהדבר תלוי במידת הבושה.

לעניות דעתי, בצירוף כל צדדי ההיתר – שרוב הראשונים לא פירשו כדעת רש"י בפשט הגמרא, ושיש אומרים שהאיסור הוא רק באכילת קבע, או דווקא בסעודת פת, או דווקא בהולך ואוכל, או רק בפני רבים – וכיוון שמדובר בפסול דרבנן, אין לפסול לעדות אדם האוכל במסעדה הפתוחה לרשות הרבים כמנהג המקום, וכל שכן במסעדה עצמה.

עם זאת, מידת צניעות ודרך ארץ להחמיר בזה, ותלמיד חכם צריך להיזהר בזה יותר, כדברי הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"ב): "כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות..ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה".

וכן בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ב) מובא: "אית תניי תני: שאין שבחו של תלמיד חכם להיות אוכל בשוק".

והנה אף שלמעשה יש להתיר אכילה מחוץ למסעדה, יש להיזהר בזמן הברכות, שכן מצוי שעוברות נשים בלבוש שאינו צנוע. ונפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן ע"ה) שטפח מגולה במקום שדרכה לכסותו – ערוה, ואסור לומר כנגדו דבר שבקדושה. ודין זה אינו רק בקריאת שמע אלא בכל דבר שבקדושה.

ולפיכך, העצה היעוצה היא לכסות את העיניים בידיים או בסידור בשעת הברכה.